מאמר מאת אברהם בן עזרא : התקנות אינן קדושות

פורום בנושא בדק בית / ליקויי בניה. בניהול יואל בן עזרא, מהנדס בניין ועו"ד צבי שטיין, נוטריון ומגשר.
בניהול דר' נפתלי אימבר, בעליו של חברה לייעוץ ואחזקת מבנים מזה מספר עשורים, בעבר מנהל מחוז הצפון של האגודה לתרבות הדיור ובורר בנושאים אלה.

מנהלים: עורכת דין סיון רוזן, g2002timor, צבי שטיין

שלח תגובה
Arbelduff

מאמר מאת אברהם בן עזרא : התקנות אינן קדושות

שליחה על ידי Arbelduff »

התקנות אינן קדושות
מאת: ד"ר אברהם בן-עזרא

מבוא

על כל מתכנן, קבלן, יזם ודייר לדעת כי תקנות התכנון והבנייה כמו גם התקנים הישראליים ויתר חקיקת המשנה הענפה בתחום התכנון והבנייה – כל אלה אינם בבחינת מסמך שההתייחסות אליו היא "כזה ראה וקדש".

אמנם כל אי התאמה לתקנות ולתקנים יוצרת לדייר עילת תביעה נגד מוכר הדירה, כהגדרת מוכר בחוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973, אולם מכאן ועד למסקנה כי מי שבנה בהתאמה לתקנות פטור – הדרך רחוקה.

לאמור: אף על פי שאין התרה לעבור על הוראות התקנות והתקנים, אדריכל או קבלן או יזם לא יוכלו להסתתר מאחורי התקנות כמגן בפני טענות ותביעות בעניין תכנון לקוי ובנייה רשלנית.

מן הפסיקה

ראה לדוגמא את דברי בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין ריצוף אשר נטען לגביו ולא הוכחש כי הוא בוצע בהתאמה לתקן הישראלי החל:

"8. אתיחס לפגמים שטוען ב"כ המוכרת כגורעים ממשקל עדותו של המהנדס בן-עזרא:

א. המהנדס בן-עזרא פרט בחוות דעתו ת/1 את הליקויים שמצא בריצוף שבדירה, את הפתרונות לתיקון המצב והעריך את עלותם. על כך השיב המהנדס טיגרמן מטעם המוכרת בחוות דעתו נ/1. אין למעשה מחלוקת לענין קיומם של הפגמים בריצוף שבחדרי ההורים והילדים והכוללים כמתואר בנ/1 "שברים בפינות, שברים במקצועות, כתמים, קלופים, שקעים ונקבים". אלא שמאחר ולדעת המהנדס טיגרמן "הריצוף מתאים לריצוף סוג א'" לפי תקן שהציג, הרי שאין צורך בהחלפתו חרף קיומם של הפגמים שהוא עצמו מאשר את קיומם (ראה נ/1, סעיף 4(1)). הדעת אינה סובלת מסקנה שכזו. לא סיווגו של הריצוף הוא הקובע את הנזק אלא עצם עובדת קיומם של הפגמים במרצפות עצמן ובאופן בצוע העבודה. נסיונו של המהנדס טיגרמן להתלות בסיווג התיקני כעילה לאי בצוע התיקונים הדרושים הוא לכשעצמו, גורע ממהימנותו וממיומנותו ומעלה עליו את החשד של נטייה לבעל הדין שהזמינו ומשלם את שכרו, קרי המוכרת".

[ע"א 86 / 86 אחד העם שפירא בע"מ נ' לשם אריה ורבקה, פס"מ מ"ח (1) 3, עמוד 9].

מפסק דין זה עולה כי ההתאמה לתקן לא סייעה לקבלן, ככל שאותרו באריחים ליקויים, והנאחז בתקן כקרש הצלה – רחוק מלהפגין מומחיות.

רבים בקרב ציבור מלומד שיש להם נגיעה לנושאים משפטיים אולם עדיין אינם משפטנים, נוטים להגזים בהיצמדות לכל הוראת חיקוק וכאשר היצמדות זו מחטיאה את המטרה העיקרית של התכנון והבנייה – שהיא: תכנון מבנים נטולי סיכונים בטיחותיים, בעלי רמת גימור נאותה, כאלה שהמגורים והשהות בהם היא נוחה וללא מפגעים תברואתיים – הרי ההיצמדות הפורמלית הזו לתקנות ולתקנים אינה ראויה.

ראה גם דבר בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין מהלך מדרגות שהותקן ללא מעקה – מדובר במהלך מדרגות בן שלוש מדרגות אשר על פי תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל – 1970, התוספת השנייה, אינו צריך להיבנות כלל עם מעקה.

וכה נפסק:


כפי שכבר ציינתי, התובעת העידה בפניי ונחקרה ארוכות בצורה יסודית ומפורטת.
התרשמותי היא שגירסתה, כפי שהושמעה בפניי, משקפת את המציאות, דהיינו, שהתובעת נפלה כשירדה במדרגות בדרכה להשליך את האשפה ומשהבחינה בקרטון שהיה מונח בדרכה, על המדרגה האמצעית, הרימה רגלה, מתוך כוונה להזיז את הקרטון, כדי שתוכל להמשיך בדרכה, ואזי איבדה שיווי משקלה , ונפלה.

י"ג. מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעת לפיה אין תחולה בעניננו להוראות החוק עליהן מתבסס ב"כ התובעת בכל הנוגע לטענתו בדבר היפר חובה שבחוק.

לטענת ב"כ התובעת הפרה הנתבעת, כמעבידתה של התובעת, את סעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה בדבר אמצעי גישה בטוחים למקום עבודה, סעיף 54 לפקודה בדבר בטיחות משטחים, וסעיף 55 לפקודה המחייב התקנת מעקה של ממש למשען יד למדרגות שהן בבנין או משמשות ליציאה מבנין.

מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעת לפיה אין פקודת הבטיחות בעבודה חלה על מקום עבודתה של התובעת הואיל ופקודת הבטיחות בעבודה חלה רק על מפעלים כפי שהוגדרו בפקודה זו (סעיף 11 לפקודה). גן ילדים איננו כלול, לדעתי, בהגדרת "מפעל" שבסעיף 2 לפקודה זו. גם לא בסעיף 3 של הפקודה שענינו:

מפעלים מפורטים.

מקובלת עליי גם טענת ב"כ הנתבעת שהוראת סעיף 3.42 של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל 1970 (תוספת שניה) בדבר התקנת מעקה אינה חלה בעניננו - הואיל והוראה זו חלה לגבי מהלך מדרגות המכיל יותר משלוש מדרגות, ובמקרה שבפנינו היו במקום שלוש מדרגות (ולא יותר), עיינו התמונות: נ/1, ת/4, ת/5, ת/6.

י"ד. ב"כ הנתבעת איננו כופר, כמובן, בכך שהנתבעת נושאת באחריות מושגית כלפי התובעת כעובדת שלה, ומגדיר, בצדק, את המחלוקת כמתייחסת לשאלת האחריות הקונקרטית בלבד.

ב"כ הנתבעת טוען שחובת הזהירות הקונקרטית מופרת מקום בו קיימת בנסיבות הענין סכנה צפויה בלתי רגילה שחובת המעביד לנקוט צעדים למניעתה, אך אין המעביד חב בגין סכנה רגילה, סבירה וצפויה.

לענין זה מפנה ב"כ הנתבעת לפסק הדין ע.א. 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל, מ"ז (3) פד"י, עמ' 354, בו נאמר, בין היתר, שלא כל תאונה בעבודה או נפילה מזכה את העובד בפיצוי (שם, בעמ' 348, פיסקה 5, וכן בעמ' 349, פיסקה 7).

לי נראה שנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שבפנינו שונות לחלוטין מן המקרה שנדון ב- ע"א 371/90 הנ"ל מכאן גם השוני במסקנה המשפטית הנובעת מכך.
בענין סובחי נ' מדינת ישראל, מדובר היה בעובד שנשלח לבצע עבודות חפירה במסילת הברזל, תוך כדי עבודתו החליק ונפל על גבו, לטענתו מחמת בוץ שנוצר במקום.
ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לראות בכך מעבר לסיכונים רגילים בעבודות חפירה.
ביהמ"ש המחוזי ציין ( לפי המצוטט בעמ' 348):

"לא הייתי רואה בכך מעבר לסיכונים רגילים בעבודת חפירה, סיכונים שהתובע ככל אדם סביר המורגל בעבודות חפירה, יכול היה להיזהר מפני סיכון אשר כזה".

מסקנה זו אושרה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט מ. חשין, הכותב בעמ' 351, מול האות ב':

"כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת".

כזכור: סובחי עבד כפועל -מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל הסכנות ה"רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו. לדעתי, אין להקיש מעובדות המקרה שבע"א 371/90 למקרה שבפנינו.
פועל מסילאי העובד כשש שנים בעבודתו, מודע לסכנות "רגילות" הנובעות מתנאי עבודתו, כגון, החלקה על בוץ.

מאידך גיסא, אין לאמר שהימצאות קרטון במהלך מדרגות היא בגדר סכנה "רגילה" בעבודתה של עוזרת לגננת.

ט"ו. לאבחנה הקיימת בין סיכון "רגיל" לעומת סיכון "בלתי רגיל" התייחס כב' השופט (בדימוס) ד. לוין ב-ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, ל"ח (1) פד"י, עמ' 72, בעמ' 78:

"שמן על רצפת מטבח הוא גורם חיצוני, שאינו מצוי שם דרך קבע ואשר הופך סכנת החלקה "רגילה", עקב פעילות שגרתית במטבח, לסכנה "בלתי רגילה". כאן המקום להעיר, כי לשאלת מודעותו של טבח לאפשרות קיומה של סכנה כזו יכולה להיות השפעה בקביעת אשם תורם מצדו......" . (ההדגשה שלי - י.ג.)

אם ליישם דברים אלה למקרה שבפנינו, הרי הקרטון שהיה מונח על המדרגה במהלך המדרגות בו ירדה התובעת, בדרכה מן הגן לעבר פח האשפה, הוא בבחינת גורם חיצוני, שכמובן לא היה מונח במקום דרך קבע, ומכאן שמדובר בסכנה שאיננה רגילה.

ט"ז. ב"כ הנתבעת מעלה בסיכומיו (עמ' 2 סעיף 3.6) את האפשרות שהתובעת מעדה בירידתה מחמת סחרחורת או בעיות ראיה הואיל והיו לה בעברה מספר נפילות.
אין לקבל לדעתי טענה זו שאינה אלא בגדר השערה בלבד, זאת בשים לב לכך שמקובלת עלי גרסת התובעת שהיא מעדה ונפלה מחמת הקרטון כפי שתיארה בעדותה.

י"ז. ב"כ הנתבעת טוען שאם נפלה התובעת ללא סיבה, לא קיימת אחריות כלל שהרי מעידת אדם במדרגות אינה סיבה להטלת חבות, אך אפילו תתקבל גירסתה העובדתית של התובעת אין בכך כדי להטיל חבות על הנתבעת שכן התובעת עברה באותו מקום פעמים רבות ביום המקרה ומהלך המדרגות היה נקי ממכשולים, ואם אמנם השליך מאן דהוא באופן בלתי צפוי קרטון לחצר אין בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעת.

ב"כ הנתבעת ממשיך וטוען, שקיומו של קרטון במהלך מדרגות הוא בגדר סכנה שאדם סביר עומד עליה בעצמו גם ללא אזהרה.
אכן, כפי שטוען ב"כ הנתבעת, התובעת העידה שעד קרות המקרה היא הלכה באותו בקר כמה פעמים במדרגות אלה לשפוך את האשפה (עמ' 24 לפרוט' ש' 5) וכי בכל הפעמים הקודמות כשעלתה וירדה במדרגות הקרטון לא היה (עמ' 25 לפרוט' ש' 7).

כזכור החלה התובעת עבודתה סמוך לשעה 07:30 בבקר, התאונה אירעה בערך בשעה 11:30 או 12:00 בצהרים.

בפרק הזמן שבין שעות אלה ירדה התובעת מספר פעמים במדרגות אלה עם שקיות האשפה ועלתה בחזרה לגן מבלי שנתקלה במכשול כלשהו, מכאן שהקרטון הונח במדרגות ע"י מאן דהוא במועד בלתי ידוע בין הפעם האחרונה שהתובעת חזרה מפינוי האשפה לבין אירוע התאונה. ברי שהנתבעת כלל לא ידעה, ולא יכולה היתה לדעת, בפרק זמן קצר זה, על כך שהקרטון מונח במקום.

לי נראה שאחריותה של הנתבעת לאירוע התאונה נובעת מכך שהנתבעת כמעבידתה של התובעת לא התקינה אמצעי בטיחות שיאפשר אחיזה יציבה ובטוחה תוך כדי מעבר במהלך המדרגות למניעת נפילה.

י"ח. אבהיר את עמדתי:

ציינתי קודם לכן שמקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעת שחובות חקוקות המחייבות התקנת מעקה במהלך מדרגות אינן חלות בעניננו הואיל וסעיף 3.42 של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו, ואגרות) תש"ל-1970 (תוספת שניה) חל לגבי מהלך מדרגות שבו יותר משלוש מדרגות, ואילו בעניננו מדובר בשלוש מדרגות.

הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל- 1970 (סעיפים 49, 54, 55) אינן חלות הואיל וגן ילדים אינו נכלל בהגדרת "מפעל".
יחד עם זאת יש לבחון האם קיימה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי התובעת למניעת אירוע התאונה.

מהלך המדרגות נשוא הדיון (נ/1, ת/4-ת/6) הוביל מן הגן אל שער הכניסה.
מקום איסוף האשפה הוא מחוץ לגדר של הגן והתובעת בתפקידה כעוזרת לגננת ירדה ועלתה באותו יום מספר פעמים בדרך זו על מנת לפנות את האשפה, וכדבריה עמ' 14 לפרוט':

"אספתי כל מה שהיה צריך להיזרק כי יש הרבה פסולת בגן..... אספתי וכל פעם הייתי לוקחת את השקית יוצאת מהגן וזורקת בפח אשפה שמחוץ לגדר....".

את השקיות תיארה התובעת באותו עמ' 14 לפרוט' כשקיות ניילון, בגובה כחצי מטר או יותר קצת.

בזמן אירוע התאונה החזיקה התובעת בידה שקית אשפה, עיינו, עדותה, בעמ' 24 לפרוט'.

המדובר במהלך מדרגות בין הגן לבין השער המשמש את העובדות בגן, ובהן גם התובעת, כשביום המקרה נזקקה התובעת לעשות שימוש במדרגות אלה לפינוי האשפה מן הגן.
י"ט. הדעת נותנת שבדר"כ כאשר משתמש אדם במדרגות אלה כששתי ידיו פנויות אין הוא נזקק למעקה לצורך משען יד, ויוכל במקרה הצורך לעשות שימוש בגדר שבצד המדרגות.

אך במקרה שבפנינו ירדה התובעת במדרגות אלה כשהיא נושאת בידה שקית אשפה כמתואר בעדותה, וכאשר עמדה על המדרגה העליונה והרימה רגלה כדי להזיז את הקרטון מדרכה איבדה את שיווי משקלה ונפלה.

יש להבחין היטב בין מי שמשתמש במדרגות כששתי ידיו פנויות, ויכול הוא לעשות שימוש, למשל, בגדר שבצד המדרגות, במטרה למצוא אחיזה ומשען בשעת הצורך, לבין מי שאוחז בידו שקית אשפה כפי שאחזה התובעת בשעת הארוע.

מי שמאבד שיווי משקלו במצב דברים זה עלול אכן למעוד וליפול אם לא יעמוד לרשותו מעקה שישמש אותו כמשען - יד לעת הצורך, מעקה כזה למשען יד לא עמד לרשותה של התובעת כאשר איבדה שיווי משקלה, עת היתה בדרכה כששקית האשפה בידה.
הנתבעת, כמעבידתה של התובעת, חייבת היתה לצפות שהעובדות בגן תעשינה שימוש במדרגות אלה, בין היתר, כפי שעשתה התובעת בזמן האירוע.
האפשרות שהעובדת תאבד שיווי משקלה בהליכתה במדרגות, שעה שידה תופסת חפץ כלשהו במהלך עבודתה, היא אפשרות שהנתבעת יכולה וחייבת היתה לצפות. לא היה כל קושי להיערך לכך ע"י התקנת המעקה שישמש כמשען יד.

אני מקבל טענת ב"כ התובעת בעמ' 2 של סיכומיו כי העדר המעקה במקום מנע מן התובעת להיאחז בו כדי להשיב לעצמה את שיווי משקלה. חובת הנתבעת להתקנת המעקה אינה נובעת מפקודת הבטיחות בעבודה אלא מתוך חובתה כמעבידתן של עובדות הגן לדאוג לבטיחותן, ומתוך שהנתבעת חייבת היתה לצפות שמי שתעשה שימוש במדרגות תוך כדי עבודתה עלולה להיקלע למצב שבו תאבד שיווי משקלה, ואם ידה לא תהא פנויה (משום שהיא אוחזת בחפץ או חפצים לצורך עבודתה, בדרכה אל הגן, או מן הגן) תתקשה להחזיר לעצמה שיווי משקלה בהעדר מעקה של ממש למשען יד.
בנסיבות אלה גם אין צורך בהוכחת אמצעי הזהירות ע"י מומחה. אני מפנה ל- ע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם, מ"ט (1) פד"י, עמ' 102, בעמ' 109 סיפא:

"אין לקבל את הטענה כי האמצעים הראויים למניעת הסיכון לא הוכחו.
אמצעי הזהירות לא היו טעונים הוכחה ע"י מומחה, שכן הם מתבקשים מטיבה של הסכנה הצפויה, שאותה, כמוסבר לעיל, ניתן היה למנוע על ידי אמצעי זהירות פשוט".

[ת"א 96 / 718 זיסה הולדר נ' עירית חיפה [פדאור 99 (4) 414 ], עמוד 8-12].

לאמור, המתכנן והבונה צריכים לצפות פני עתיד בעיניים פקוחות ובהיגיון תכנוני המושתת על הכרת הרגלי ההליכה של בני אדם, על הנסיבות הצפויות, ולא להסתפק בהיצמדות להוראות חוק. כאמור, אין למתכנן ולבונה כל היתר לבנות בניגוד לתקנות – אך בהתאמה לתקנות ולתקנים – כפי שמבואר לעיל – לא די.


דבר ההלכה

אצטט מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה, נזיקין, בבא קמא, פרק שלישי:

"כלל הוא אצלנו, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים",

והדברים נאמרו בהקשר של מפגע [בור או תל] במידה כלשהי במסלול הליכה. כך יכול היוצא למרפסת להיתקל בהגבהה ולמעוד. [ראה הרחבה בעניין זה בספר "דבר תורה ע"פ הרמב"ם" מאת א' בן עזרא בהוצאת "קרטוב" עמ' 66-67].

וכי הרגלי ההליכה של בני אדם משתנים בהתאם לשינויים החלים, או שיחולו, בתקנות?! וודאי שלא, יוכלו התקנות והתקנים לאשר ואף לעודד בנייה של מפגע בטיחותי בדמות מדרגה יחידה בצמוד לדלת – וההכשר שבתקנות לא ימנע מעידה, מהסיבה אותה ניסח הרמב"ם במשנתו.

ראה גם דברי בית המשפט המחוזי בחיפה, בע"א 25-38/90 בעניין המכשול שבדרכים:

"אדם ההולך במשטח מישורי, קשה לו להבחין במדרגה בודדת, ועלול לכן להיכשל בה".
 
[ע"א 25-38/90 אברהם אלברט ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח', פורסם בספר "תכנון דירה כחוק" מאת א' בן עזרא, בהוצאת "בורסי", מהדורת תשס"ב עמ' 359.]

סיכום

חובה על המתכנן להיות קשוב לבני אדם, צרכיהם, ביטחונם, נוחותם, בריאותם, הרגליהם, יותר מאשר לנוסח ארעי של חוק, תקנה, תקן או מפרט, וזאת מבלי להפר את התקנות והתקנים.

חובה על המתכנן לצפות פני עתיד ולהבין אילו שימושים ייעשו במוצר שיצא מתחת ידו וייבנה הלכה למעשה.

חובות אלו אינן חלות רק על המתכנן, אף שהוא הראשות האמור ללכת בתלם זה, כי אם גם על הרבה אחרים – הקבלן והיזם המקימים את המבנים, כמו גם המערכת המשפטית שיד לה בהכוונה ובהוראה בנושאי תכנון ובנייה, כפי שהובהר לעיל בפסיקה.

‏17 ספטמבר 2008

מאת: דר' אינג' אברהם בן עזרא
מהנדס בנין, מתכנן עירוני וד''ר בהנדסה אזרחית
bezra@inter.net.il

פורטל בתים מאחל לכם הצלחה,
לקבלת מידע או ייעוץ ממהנדס אזרחי/בניין מקצועיים בתחום, בקרו במערכת הצעות מחיר וקבלו הצעה משתלמת ממספר בעלי מקצוע בתחום בטופס קל ופשוט במערכת הצעות מחיר
לכתבות נוספות בנושאי בית משותף, באתר האיגוד - http://www.batim.org.il/articles

בברכה,
ליאור ע.
מנהל הפורום
שלח תגובה

חזור אל “פורום בדק בית / ליקויי בניה - ייעוץ משפטי ומעשי”