מאמר: ליקויים שלא נכללים בכתב התביעה

10/09/2007 - 15:38:24

ליקויים שלא נכללים בכתב התביעה

דיון בנושא זה החל בספר "ליקויי בנייה" כרך א' מאת א' בן עזרא בהוצאת "בורסי" תשס"ו, ראה שם עמ' 340-342 ופסק הדין המובא שם בהמשך – ע"א 1051/03 אולפן ראובן ואח' נ' כ.מ.ב.ק. בע"מ ואח', בית המשפט העליון, שופטים: א' פרוקצ'יה, מ' נאור, א' רובינשטיין.

נוצר טעם לחזור ולהרחיב את היריעה בעקבות ע"א 5290/05 אנגל בע"מ נ' אדווארד ווקסלין ואח', בית המשפט העליון, שופטים: א' פרוקצ'יה, מ' נאור, ד' חשין, פסק דין מיום כ"ט באייר תשס"ז [17 למאי 2007]. בפסק דין זה יש התייחסות לטענת המערערת כי בית המשפט המחוזי בדיונו בתביעת רוכשי דירות נגדה, פסק פיצויים בגין ליקויים שלא נטענו כלל בתביעה ובכך הורחבה היריעה ללא דין.

בית המשפט העליון פסק בעניין זה:

"יש לדחות את טענות המערערת, לפיהן חרג בית המשפט קמא מהעילות שעוגנו בכתב התביעה. מקום שהעובדות העיקריות המגבשות עילת תביעה פורטו בכתב התביעה, ניתן להשתית פסק דין על עובדות אלה גם בלא שהעילה פורטה במפורש בכתב התביעה, ואין לראות בכך סטייה ממסגרת התביעה".

ראה גם ע"א 794/86 החברה המרכזית לשיכון ולבניין נ' אגנס פינק, פד"י מ"ד (1) 226 הנזכר בפסק דין ווקסלין הנ"ל, להלן ציטוט הנוגע לענייננו זה:

7. בסיכומיה לפנינו הרחיבה המערערת מאוד את היריעה בטענה, כי בדרגה הראשונה נסמכו המשיבים על עילה אחת ויחידה, היא עילת מצג השווא, היינו שהמערערת הציגה לפניהם מצג, לפיו יקבלו המשיבים מחצית המגרש המשותף לביתם ולבית השכן שבחלק הצפוני. מכיוון שכך, שגה, לטענת המערערת, השופט המלומד בפוסקו על סמך עילות שונות - היינו סעיפים 12, 39 לחוק החוזים (חלק כללי). טענה זו דינה להידחות מכמה טעמים:

אמנם הלכה היא, כי בית המשפט לא יפסוק בעילה שלא נטענה, והדברים מפורשים בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 140:

"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך".

אלא במה דברים אמורים? בהבאת העובדות על-ידי התובע, שהן הן אלה המגבשות את עילת התביעה, ולפיכך הן הצריכות תיאור מפורט בכתב התביעה. לא הכותרת המשפטית לעילת התביעה היא הטעונה הבהרה והתייחסות מבראשית בכתב התובענה, אלא העובדות המקימות עילה כזו. עובדות אלו, אליבא דכולי עלמא, נטענו על-ידי המשיבים, ואף הובאו ראיות בעניינן במהלך המשפט.
וזהו בדיוק אף שנפסק בע"א 33/49 [1], בעמ' 195, שעליו ביקש בא- כוח המערערת להיסמך, ולא דייק בעשותו כן.

פסק שם השופט זילברג לאמור:

"...אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע, ולא שמשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית-המשפט... רשאי לגלותה, ביזמת עצמו, מתוך חומר הדיון, ואין הוא יכול לסמוך עליה (ההדגשה במקור - ד' ל') את פסק-הדין שניתן על-ידו. שאם לא תאמר כן - יצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש, את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון..." (ההדגשה שלי - ד' ל').

בענייננו, כאמור, העובדות הובאו, בעיקרן, לפני בית המשפט.

8. העובדות המבססות מצג שווא - שזו הייתה עילת המשיבים כפי שהועלתה בכתב התביעה - הן, בסופו של דבר, גם העובדות שיש בהן כדי לבסס תשתית עובדתית לקביעת העדר תום-לב בגדר סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). יתר-על-כן: מצג השווא הוא עילה רחבה יותר. הוא מגלם בתוכו העדר תום-לב, יסודות של מירמה ומעבר לכך, והדברים גלויים וברורים.

9. העולה מן האמור לעיל: היסודות הצריכים להכרעה בדבר קיומו או העדרו של תום-לב נטענו במסכת ראיותיהם ועדיהם של המשיבים (היינו: ההבטחות שניתנו בעל- פה, המפה שעליה נסמכו הקונים והתנהגות המערערת ערב כריתת ההסכם) והתלבנו גם במסגרת מסכת הראיות שהוצגו על-ידי המערערת. ממילא יכול היה השופט המלומד להכריע בעילה זו, גם אם לא נטענה שם זה בכתב הטענות.

יפים לעניין זה גם דברי הנשיא שמגר בע"א 311/83, 312 [2], בעמ' 503:

"...אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים".

וראה אימוץ הדברים בע"א 607/88 [3], בעמ' 402.

בנושא תביעות ליקויי הבנייה, לגישה זו של בית המשפט העליון חשיבות מכרעת. זאת במיוחד לאור העובדה המצערת כי בערכאות נמוכות בדרך כלל בית המשפט מתיר למומחים הממונים על ידו לקבוע את מסגרת הנימוקים והטיעונים, ואלה, בהיותם הדיוטות חסרי ידיעה שיפוטית, סבורים כי אם פריט כלשהו – אף שעניינו הכללי נטען בכתב התביעה, לא נכלל בחוות הדעת המקצועית של צד לדיון – אזי הם, המומחים מטעם בית המשפט, פטורים מלעסוק בו.

דרך זו מובילה את המומחה מטעם בית המשפט להתייחס רק לפריטים שנרשמו במפורש [לדעתו] בחוות הדעת המקצועית, עד כדי כך שכאשר כלולים בחוות הדעת שברים [לדוגמא] ברצפת הגרנוליט אולם רק 5 שברים ובמשך הזמן נוספו עוד כמה סדקים באותה רצפת גרנוליט מסיבות מובנות {של ביצוע גרוע מלכתחילה] – הוא, מומחה בית המשפט, מתעלם מהסדקים הנוספים...
בנוסף, יתעלם אותו מומחה "קפדן" [במובן השלילי], גם מתופעת רטיבות ועובש, ליקויי ריצוף וחיפוי ואפילו סיכון של נשירת אריחים מהקירות, והיו דברים מעולם.

גישה זו של המומחים ושל בתי המשפט הסומכים עליהם ידיהם רק בגלל נוחות הדיון או כבודם של המומחים, אינה עומדת במבחן פסקי הדין בבית המשפט העליון, כאשר אלה דנים בסוגיות הללו לגופן, כמצוטט לעיל.

כתב התביעה בדרך כלל כולל יריעה רחבה של ליקויים ואי התאמות ויוצר תשתית כללית מגוונת המהווה חופש הכרעה למומחה בית המשפט, אלא שמומחה בית המשפט בדרך כלל לא קורא כלל את כתב התביעה, ואף אם קורא – אינו מבין את משמעויותיו והשלכותיו על עבודתו ותחום הכרעותיו.

בצורה זו המומחה ממדר את היקף בדיקתו וזאת כאמור וכפי שרואים בבירור מפסיקת בית המשפט העליון – ללא כל הצדקה מבחינה משפטית, והייתי מוסיף – ללא שחר מבחינה הנדסית.

לאמור, המומחה שוגה בתחום שאינו מצוי בו, דבר שמצמצם את עבודתו בתחום מומחיותו, ועל ידי כך מצטמצמת תרומתו הצפויה והנדרשת לבית המשפט ונסללת הדרך לעיוות דין.

מאת: דר' אינג' אברהם בן עזרא
מהנדס בנין, מתכנן עירוני וד''ר בהנדסה אזרחית
bezra@inter.net.il
לכתבות נוספות בנושאי בית משותף, באתר האיגוד - www.batim.org.il/articles.html