פיר הוא, בהגדרת המילון, חלל אנכי או אופקי המיועד להעביר דרכו חפצים או אנשים.
אנחנו, בזבל, ז"א נעסוק בפירים המיועדים להעביר זבל.
העלתי את הנושא משום שלאחרונה יש רשויות מקומיות הדורשות התקנת פירי זבל ברבי קומות חדשים; הפירים מאפשרים לזרוק את הזבל מהקומות ישירות למתקן דחיסה (דחסן) בתחתית הבניין; הרשות המקומית מרוקנת את הדחסן מדי כמה ימים.
במתקן אין חדש, פרט לגורלו הסופי של הזבל. פעם הייתה בתחתית המבנה משרפה שהפכה את הזבל לזיהום אויר מקומי. היום משנעים את הזבל למקום אחר שם הוא הופך למפגע אקולוגי גדול.
בבתי חולים ובמלונות נהוג להתקין פירים בשביל לזרוק את הסדינים והמגבות ישירות למכבסה במרתף; פירי הכביסה שונים טכנית מפירי הזבל, אם כי אפשר לזרוק זבל לפיר כביסה וכביסה בפיר זבל, אבל התוצאות לא יהיו סימפאטיות.
היסטוריה
אינני מתיימר להיות ארכיאולוג של פירים, האנגלי וורן כבר תפס את המקום הראשון עם פיר וורן בירושלים, ובשביל מקום שיני לא כדאי להתאמץ.
את פיר הזבל הראשון שראיתי היה בתחילת שנות החמישים, כאשר הוריו של חבר טוב שלי עברו לגור לבניין בו רמת החיים הייתה גבוהה, הרבה יותר גבוהה מהבניין, שבקושי היו לו 6 קומות.
בין פלאי הטכניקה היה בסאלון מערכת סטריופונית (שנת 54!), ובמטבח, בקיר מאחורי הכיור הייתה דלת קטנה, שנפתחה כלפי מטה ובצידה הפנימי של הדלת היתה כף מפח דומה ליעה; העוזרת רוקנה לתוכו את שאריות הכנת הארוחות והאוכל מהצלחות; כשסגרה את הדלת כל הזבל היה נופל למשרפה במרתף הבניין. אלה היו ימים ללא שקיות ניילון.
בשנת 56 עשיתי היכירות מקצועית עם פירי זבל בספרו של ארנסט נויפרט "תכנון ארכיטקטוני", בהוצאת בית הספר לארכיטקטורה של אוניברסיטת אוקספורד. ספר זה, 360 עמודים בגודל של ספר הטלפונים, הוא התנ"ך של האדריכלים. כיום יש לי מהדורה מעודכנת יותר, משנת 1995.
נויפרט מכנה את שיטת פיר הזבל "השיטה השוודית". צינורות הפיר עשויים מחמר עם גלזורה פנימית (באותם ימים גם צינורות ביוב נעשו מחמר עם גלזורה , עובי דופן החמר היה כ-3 ס"מ כך שהצינורות לא היו שבירים אם כי כבדים).
הקוטר הפנימי של הצינורות היה 50 ס"מ; בימים שלא היו שקיות ולא קרטונים של שישיות מים הקוטר סביר למדי. כיום, כאשר שקיות הזבל המלאות מגיעות לקוטר של 35 ס"מ וגובה 60 ס"מ, לדבוק באותו קוטר זה להזמין צרות או ליתר דיוק סתימות. בארה"ב מתקינים פירים בקטרים של עד מטר.
סתימות
אם הזכרתי סתימות, לצינור של הפיר אמור להיות בחלקו העליון ארובת אוורור שקוטרה לפחות 35 % מקוטר הצינור. תפקיד הארובה הוא לא לפזר את ריחות הזבל – כפי שאכן היא גם עושה, אלא למנוע היווצרות ואקום. אסביר: שקית זבל הנופלת דרך צינור הפיר פועלת כבוכנה הדוחסת אויר כלפי מטה ומושכת אויר מלמעלה. אם לא תהייה כניסת אויר מלמעלה היוצר וואקום שיאייט את נפילת השקית, עד לעצירתה במקרים קיצוניים
. כיום מייצרים את הצינור מפח מגלוון או פלב"מ (נירוסטה). בארץ, בשנות השבעים עשו את הצינורות מאזבסט. אני לא יודע כמה פירים נבנו מאזבסט, אבל אני כבר החלפתי כמה מהם ופגשתי אחרים שועדי הבתים ביקשו רק לעשות בהם תלאים, עבודה שאני דוחה.
החיסרון הגדול של האזבסט – חוץ מזה שגורם אזבסטוסיס (מחלה סרטן הנגרמת מנשימת סיבי האזבסט) הוא השבירות שלו. צינור אזבסט הוא הרבה יותר שביר מצינור חמר.
כאשר פיר נסתם אנשי אחזקה, עם הרבה רצון טוב, מעט ניסיון ואפס ידע, דוחפים מוטות או צינורות ברזל ששוברים את צינורות האזבסט והופכים את הפיר למפגע בריאותי ממדרגה ראשונה.
צינור אזבסט יש להחליף, צינור אזבסט שבור על אחד כמה וכמה. צינור שבור הוא סכנה ממשית. כל פעם שזורקים שקית זבל דרכו הוא נותן נפיחת אויר מזוהם מלא סיבים מסרטנים הנכנסים לראות של כל מי שבסביבה.
יש הדוגלים בצינור נירוסטה (פלב"מ), שהוא יותר יקר. אם השימוש בנירוסטה הוא לא על חשבון עובי המתכת, הנירוסטה אכן עדיפה. אבל יש חשיבות לעובי המתכת והיא בכך שחפץ של קילו, בנפילה מהקומה העשרים צובר מהירות ואנרגיה, ונותן בסוף דרכו מכה של 16 ק"ג. לגמרי לא סימפטי!
זו לא החולשה היחידה של פירי הזבל הנבנים בארץ. פיר זבל אמור להיות צינור ישר. בתרשים רואים צינור ישר ומתחתיו עגלת זבל (הדחסנים נכנסו לאופנה רק בשנים האחרונות). תיקני הבניה בארה"ב קובעים בפרוש שלפיר זבל לא יהיו קשתות או עקומות.
משום מה הרבה מתכננים בונים את צינור הפיר עם קשט בתחתית, המיועדת כנראה למתן את הנפילה ולהפנות את הזבל לדחסן. יש המוסיפים רפידת גומי, העולה אלפי שקל, להגן על פח הצינור.
האמת שזו הצורה המקובלת לפירי כביסה; אבל שם לא נזרקים חפצים כבדים וחדים הפוגעים בדפנות הצינור.
בפיר זבל, אם יעקב מקומה 18 זורק את שברי הזכוכית משולחן הקפה שנשבר אתמול, הלכה הרפידה, הלך הצינור והלכו הרבה אלפי שקלים של הועד, וכולם אומרים שאסור לזרוק פסולת בניין משיפוצים. גם אסור לנסוע באור אדום!
עגלות זבל נפגעות מחפצים קשים, לכן הרשויות המקומיות מעמידות בבניינים אלה עגלות מתכת חסונות ומחוזקות המסוגלות לעמוד בפגיעות הצפויות
הדלתות
(למען הגילוי הנאות אני פיתחתי ומייצר דלתות מוגנות ע"י פטנט).
ראיתי באינטרנט ידיעה שילד בן 12 נפל לתוך פיר זבל ואני יודע שמתכנן מסוים מתפאר שהוא ממקם את הדלתות בגובה כזה שילד לא יוכל ליפול דרכן.
בולשיט, דלתות לפיר זבל צריכות להיות כאלה שילד לא יוכל להיכנס לצינור, וגם אדם לא יכול להכניס אפילו יד לתוך הצינור; בצינור נופלים חפצים חדים וכבדים במהירויות גדולות, חפצים שיכולים לגדוע יד כמו גיליוטינה.
הידיים – והילדים, מקומם מחוץ לצינור הפיר ותפקידו של מתכנן ובונה הדלת לדאוג לכך.
קיימות מערכות חשמליות שלא מאפשרות לפתוח שתי דלתות בו בזמן, אבל זה לא ימנע נפילת ילד פנימה, וזו גם עוד מערכת שיכולה להתקלקל.
צירי הדלת שאני מייצר הם בחלק התחתון של הדלת והיא נפתחת בצורה אופקית. לחלק הפנימי שלה מחובר כף מפח עבה החוסם את פתח הצינור כאשר פותחים את הדלת – כמו דלתות מסתובבות בכניסה למלון.
זה מה שאמרתי: לא רק ילד לא יכול ליפול לתוך הצינור, אלא מבוגר לא יוכל להכניס אפילו את היד לתוך הצינור.
הדלת מתוכננת עם שיווי משקל בלתי יציב. כאשר פותחים אותה בורג סטופר עוצר אותה במקום הנכון.
לפני הדייר כף מתכת ברוחב של כארבעים ס"מ ובגובה של כשלושים וחמש ס"מ עליו הוא מניח את שקית הזבל. גודל הכף מכוון להגביל את החפצים המוכנסים לצינור ע"מ להקטין את סיכויי הסתימות.
דחיפה קטנה לדלת ושוב שיווי המשקל, המתוכנן בלתי יציב, גורם לסגירתה. הדלת נסגרת מכוח הכבידה – ללא בוכנות, קפיצים או מנגנונים שיתקלקלו, אפילו הצירים יצוקים בגוף הדלת והמשקוף. אטם הגומי שמסביב לדלת, שמונע את הריחות מלצאת החוצה, גם סופג את מכת הסגירה שלה על המשקוף ומשתיק אותה.
הקרטונים
קרטונים, קופסאות ושאר חפצים גדולים הם הסיבה לרוב הסתימות בפירי זבל. אם נחזור לתיקני הבניה האמריקאים (סליחה שאני מנדנד עם תקני בניה אמריקאים, אבל להם יש קצת יותר ניסיון מאיתנו בבניינים גבוהים) ליד פיר הזבל אמור להיות משטח או חדר להניח בו קרטונים וחפצים, שפועל צריך לאסוף ולסלק.
אש
זבל לפעמים נדלק מעצמו, ופיר הזבל יכול להעביר את העשן והאש לקומות העליונות.
במתקנים החדשים מרכיבים בפתח הפיר דלת ביטחון שחוסמת אותו כאשר החום מגיע לשבעים מעלות.
אני לא הייתי רוצה להימצא בבניין שבתחתיתו מתפתחת שריפה, גם כאשר בלובי יש ספרינקלרים ופיר הזבל חסום מפני אש.
ראשית המסילות והגלגלים עליהם עובדת גיליוטינת חסימת הפיר במקרה שריפה, עם הזמן יצברו לכלוך.
גרוע מזה, עד שהחום המשחרר את הגיליוטינה, בערימת הזבל יש כבר אש היכולה להפוך את מיכל הספרי לשער שאשתך זרקה אתמול לרימון צהלי מאולתר, אבל מסוכן.
אני ממליץ להתקין – כחלק משיפוץ פירי הזבל, מיכל לחץ עם ספרינקלר מעל למיכל הזבל. (התבוננו בשרטוט מהספר) האביזר עולה כמה מאות שקל בלבד אבל מוסיף מימד חשוב של בטיחות
נכתב ע"י ד"ר נפתלי אימבר
אחזקת בתים ומבנים
למאמרים נוספים בנושאי בית משותף: www.batim.org.il/articles.html